ההיקף הרב של תאונות העבודה הקטלניות בענף הבנייה ידוע לכל. מחקר מקיף שפורסם רק לאחרונה (דצמבר 2018) תחת הכותרת "תאונות עבודה ותחלואה תעסוקתית", על ידי משרד העבודה והמוסד לביטוח לאומי, מצא כי בין השנים 2013-2017 אתרי בנייה היו אחראים על כ-58% מתאונות העבודה הקטלניות בישראל .

לא זו אף זו, מהדו"ח עולה שאחת מכל ארבע תאונות קטלניות אלה נגרמת במסגרת שיפוצים ו/או פרויקטים של התחדשות עירונית (תמ"א 38).  60%  מהתאונות נגרמות בבנייה למגורים וכ-52% מהן באזור המרכז, המהווה את האבן השואבת לפרויקטים של תמ"א 38 בישראל .

עם נתונים כה דרמטיים, חשוב מאד שחברות העוסקות בהתחדשות עירונית יפנימו כי תביעות פיצויים אשר מוגשות בגין תאונה קטלנית יכולות לטפס לכדי סכומי עתק של מיליוני שקלים. זאת בעיקר לאור "הלכת השנים האבודות".

בקליפת אגוז, הלכת השנים האבודות נולדה בשנת 2004 בפסק דין אטינגר (ע"א 140/00), ושינתה את הלכת גבריאל (ע"א 295/81) ששלטה עד אז בכיפה. העיקרון המנחה בהלכת השנים האבודות הוא שאין להבדיל בין אדם שנותר בחיים לאחר התאונה אך איבד את יכולתו להשתכר (ואז ברור שהוא זכאי לפיצוי הולם עד למועד שבו היה יוצא לגמלאות), לבין אדם שנפטר בעקבות התאונה וחייו נגדעו בטרם עת.

כב' השופט העליון, אליעזר ריבלין, ציין בהלכת ......