המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה סביב שאלה עיקרית אחת – מי נושא באחריות הנזיקית בגין קרות התאונה. האם הנהג הרים את הנטל הנדרש, כדי להוכיח כי זוהי רשלנותן של הנתבעות בכך, שלא סימנו את העבודות בכביש כיאה לשעת לילה מאוחרת או שמא זוהי נהיגתו הרשלנית של התובע שהביאה לכך.

ברובד העובדתי, את המחלוקת יישב ביהמ"ש בכך שנשען על דוח השוטרים שהגיעו בסמוך לאירוע ותיעדו מצב דברים שונה מזה אשר הוצג ע"י הנתבעות. שם כתב השוטר המטפל כי – במהלך האירוע הבחין בעוד רכבים שנתקעו במכסה הביוב עד שאחד העובדים הזיז את המכסה בעזרת טרקטור, והחזיר אותו לבור הפתוח. בדוח השוטרים לא אוזכרו קונוסים פזורים שהועפו כנטען ע"י הנתבעות. בהתאם לכך, ועל יסוד התשתית הראייתית שהוצגה בפני ביהמ"ש הכוללת תמונות מזירת התאונה כפי שצולמו בסמוך לקרות התאונה, הוחלט כי התובע הוכיח את גרסתו באשר לנסיבות התרחשות התאונה לתנאי הדרך.

ברובד הנזיקי, הכלל הבסיסי לעניין נטלי ההוכחה בתביעות נזיקין הוא שנטל השכנוע בדבר קרות האירוע הנזיקי, מוטל על התובע. במקרה זה, הנתבעות לא הכחישו את העובדה שהכביש שופץ על ידן, כך, הנתבעות אחריות ממילא לתקינותו ועמידותו של מכסה הביוב בנתיב המשופץ. ביהמ"ש אף הפנה לסעיף 41 לפקודת הנזיקין, המציין כי חובת הראייה ברשלנות כאשר גורם הנזק הוא נכס שלנתבעת שליטה מלאה עליו, ונראה לביהמ"ש כי האירוע מתיישב עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה יותר מאשר שכן עשה זאת. על הנתבע הראיה שלא הייתה ברשלנותו כדי להביא לקרות הנזק. כך, פסק ביהמ"ש כי הנתבעות לא הציגו גרסה משכנעת לפיה לא היה המקרה שהביא לקרות הנזק העדר התרשלות מצדן.

יצוין, כי ביהמ"ש סבור, כי אילו סימון וחסימת הכביש היו נעשים כנדרש, הייתה לפניו תשתית ראייתית שונה בתכלית מזו שהוצגה בהליך.

אולם, קבע ביהמ"ש כי לתובע אשם תורם לקרות הנזק. קביעה זו מתבססת על הודעתו לפיה, נסע לאחר משאית גבוהה בשעת לילה מאוחרת, כאשר על הכביש נעשות עבודות שיפוץ, דבר המחייב משנה זהירות, זהירות שהתובע (כך גרס ביהמ"ש) לא נקט בה. כלומר, התשתית הראייתית, מעלה ספק (אותו קיבל ביהמ"ש) לגבי מהירות הנסיעה של התובע בשעת המקרה. לכן מצא לנכון להפחית מהפיצויים, אשם תורם בשיעור של 30%.

לאור האמור התביעה התקבלה בחלקה.