נדחתה תביעת המבוטחת נגד חברת הביטוח בשל כריתת חוזה לאחר קרות מקרה הביטוח
26 ביוני 2026
מאת: עו"ד ג'ון גבע
פרטי ההליך ומהות התביעה
פסק הדין ניתן ביום 7 במאי 2026 בבית משפט השלום בחיפה, מפי כבוד השופטת מאג'דה ג'ובראן מרקוס, בתיק 47199-10-19. עניינו של ההליך הוא תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, פלוני (להלן: "התובע") יליד 1996, במהלך תאונת עבודה שאירעה באתר בנייה בחולון ביום 29 בנובמבר 2015.
התביעה הוגשה נגד מספר גורמים: מעסיקתו של התובע, חברת אייבק - חברה לעבודות בניין בע"מ (להלן: "חברת אייבק" או "המעבידה") מזמינת העבודות באתר, חברת זלמן זכריה נכסים והשקעות בע"מ (להלן: "חברת זלמן") וחברות הביטוח אשר ביטחו אותן. במוקד המחלוקת המהותית בתיק זה, לצד שאלות האחריות הנזיקית, עמדה שאלת קיומו של כיסוי ביטוחי בחברת מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה") אשר ביטחה את חברת אייבק. מנורה כפרה בחבותה וטענה כי פוליסת הביטוח הופקה רעיונית וטכנית רק לאחר שהתאונה כבר התרחשה, ועל כן החוזה בטל מעיקרו.
התובע יוצג על ידי בא כוחו עורך הדין מוחמד חוסיין. חברת אייבק יוצגה על ידי עורך הדין קבלאן רמי. חברת זלמן והמבטחת "הכשרה חברה לביטוח בע"מ" יוצגו על ידי עו"ד תמרי ליאון שקד. חברת מנורה יוצגה על ידי עורכת הדין רבקה ינקו.
הרקע העובדתי ונסיבות המקרה
ביום התאונה שימש התובע כעוזר באתר בנייה של פרויקט בן 13 קומות. חברת זלמן הייתה מזמינת העבודות באתר, והיא התקשרה עם חברת אייבק כקבלן משנה לביצוע עבודות השלד. במועד האירוע נערך באתר "טסט" לעגורן צריח שהורכב במקום. לצורך הבדיקה נדרשה הנפת משקולת, והתובע התבקש על ידי מנהלו (שהוא גם אביו) לעלות על המשקולת ולקשור אותה לשרשרת העגורן.
במהלך ביצוע המשימה, ותוך כדי שהמנופאי החל להרים את המשקולת בעוד התובע ניצב עליה, השתחררה השרשרת ופגעה בעוצמה רבה בפניו של התובע. כתוצאה מהמכה נפל התובע לרצפה ונגרמו לו שברים באף וצלקות, בגינם נקבעה לו נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 14.5%.
במישור הביטוחי, חברת אייבק החזיקה בפוליסה שהונפקה על ידי מנורה. עיון במסמכי הפוליסה העלה כי תאריך תחילת הביטוח הרשום בה היה 20 בנובמבר 2015 – לכאורה תשעה ימים לפני התאונה. עם זאת, בחלק התחתון של מסמכי הפוליסה הופיעו תאריכי הפקה מאוחרים משמעותית: 22 בדצמבר 2015 ו-5 בינואר 2016. פער זמנים זה הוליד את המחלוקת המשפטית בדבר תוקף הכיסוי.
חברת אייבק טענה כי הכיסוי הביטוחי במנורה היה בתוקף כבר מיום 20 בנובמבר 2015. לשיטתה, המבוטחת פנתה לסוכן הביטוח במועד זה, חתמה על טופס הצעה ושילמה את הפרמיה, ולכן העובדה שהפוליסה הודפסה במערכות המחשב של חברת הביטוח רק בדצמבר היא עניין טכני שאינו אמור לפגוע בזכויות המבוטח.
מנורה טענה מנגד כי חוזה הביטוח בטל לפי סעיף 16(א) לחוק חוזה הביטוח, הקובע כי חוזה לכיסוי סיכון שכבר קרה במועד כריתתו – בטל. מנורה הציגה תכתובות מיילים מזמן אמת בין סוכן הביטוח לבין החתמת בחברה, מהן עלה כי טופס ההצעה והסכם העבודה הועברו לאישור החברה רק ביום 22 בדצמבר 2015 – כחודש לאחר התאונה. לטענתה, במועד זה לא נמסר לחברה דבר קיומו של אירוע נזיקי, והחברה אישרה את הפוליסה רטרואקטיבית מבלי לדעת שהסיכון כבר התממש. מנורה הדגישה כי בהצעת הביטוח נכתב במפורש שתוקף הביטוח יחול רק עם אישור ההצעה על ידי המשרד הראשי.
טענות הצדדים
בית המשפט בחן לעומק את סוגיית הכיסוי הביטוחי והחליט לדחות את התביעה נגד מנורה במלואה. הכרעה זו התבססה על מספר נדבכים משפטיים:
הוכחת מועד כריתת החוזה: בית המשפט קבע כי הראיות מצביעות על כך שהצעת הביטוח הועברה למנורה רק ביום 22 בדצמבר 2015. תכתובות המייל שהוצגו הראו כי החתמת סירבה לאשר את הפוליסה עד לקבלת הבהרות נוספות באותו יום, וכי בפרק הזמן שחלף עד לאישור הסופי, לא דווח למבטחת על התאונה שכבר אירעה.
עדות מנהל חברת אייבק: נדבך מכריע היה חקירתו הנגדית של מנהל חברת אייבק. כאשר נשאל המנהל מדוע הגיעה ההצעה למנורה רק חודש לאחר המועד הנקוב בה, ומדוע קיים פער זמנים כה גדול, השיב שוב ושוב "לא יודע". בית המשפט הסיק מתשובות אלו כי יש ממש בטענת מנורה שהביטוח נעשה למעשה לאחר התאונה מבלי ליידע את החברה על קרות המקרה.
הכרעת בית המשפט והנימוקים המהותיים
בית המשפט אימץ את הקביעה המשפטית לפיה הסיכון כי מקרה הביטוח יתרחש בתקופת הביניים שבין הגשת ההצעה לבין כריתת החוזה מוטל על מבקש הביטוח. מאחר שהחוזה נכרת משפטית רק עם אישור החתמת בדצמבר, והתאונה אירעה בנובמבר, הרי שמדובר במקרה ביטוח ש"כבר קרה".
בית המשפט היפנה לספרו של המלומד ירון אליאס. בספרו מונה אליאס ארבעה מצבים בהם ניתן בכל זאת להחיל את הביטוח בתקופת הביניים:
1. הסוכן הציג מצג כי הביטוח חל לאלתר.
2. כאשר במועד ההעברה של ההצעה למבטח הסוכן ידע כי המקרה קרה.
3. מחדלים שונים של המבטח במסגרת הליכי ההתקשרות עיכבו את החוזה.
4. הפוליסה קובעת כי הפוליסה תקפה ממועד מילוי ההצעה.
בית המשפט קבע, כי שלושת המקרים הראשונים שמונה אליאס אינם רלבנטיים לענייננו. במקרה הנוכחי, בית המשפט לא השתכנע כי מועד החתימה על הפוליסה אכן היה ביום 20.11.2015 וזאת מדברי המבוטח עצמו אשר חתום על ההצעה. כאשר נשאל לגבי אופציה של חתימה מאוחרת בשונה מהרשום בתאריך והשיב "לא יודע". מכאן קבע בית המשפט כי מקרה זה אינו נופל לגדר המקרים בהם יוכר כיסוי ביטוחי בתקופת הביניים חרף הקבוע בסעיף 16(א).
יישום סעיף 16(א) לחוק חוזה הביטוח
במישור הנזיקי, קבע בית המשפט כי חברת אייבק אחראית בשיעור של 45% לתאונה, בשל רשלנותה בשליחת עובד לא מנוסה לבצע משימה מסוכנת ללא הדרכה ובניגוד לתקנות הבטיחות. חברת זלמן נמצאה אחראית בשיעור של 40% בשל כשליה כמבצעת בנייה בפיקוח על הבטיחות באתר.
למרות היעדר הכיסוי במנורה, נקבע כי בחלקה של המעבידה תישא חברת "הכשרה", אשר ביטחה אותה בפוליסה אחרת שנמצאה רלוונטית.
חלוקת האחריות הנזיקית
סיכום וסוף דבר
בית המשפט דחה את התביעה נגד מנורה וחייב את חברת אייבק לשלם למנורה הוצאות משפט בסך 4,000 ש"ח. במישור הכללי, הנתבעות האחרות חויבו לשלם לתובע פיצויים בסך כולל של 124,000 ש"ח (לאחר ניכוי תקבולי מל"ל) בתוספת שכר טרחת עורך דין והוצאות מומחים.
פסק דין זה מחדד את החשיבות המכרעת של חובת הגילוי במועד כריתת חוזה הביטוח. הוא מבהיר כי רישום תאריך רטרואקטיבי ברשימת הפוליסה אינו מרפא פגם של אי-דיווח על מקרה ביטוח שכבר התרחש בפועל בטרם הקיבול הסופי של המבטחת. מבוטחים וסוכני ביטוח נדרשים לזכור כי כל עוד לא הושלם הליך החיתום ואושרה ההצעה, הסיכון נותר לפתחו של המבוטח, וכל הסתרה של אירוע נזק בפרק זמן זה תוביל לביטול הכיסוי מעיקרו.
נכון למועד כתיבת שורות אלו, לא ידוע על הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי.
מסמכים
