כבר בפתח דבריו הדגיש בית המשפט העליון כי במקרים כאלה, של עובד שנפגע בתאונה במהלך עבודתו המגמה המושרשת בפסיקה היא לדקדק עם המעסיק בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ובמיוחד במקצועות בהם לא הוענק שיקול דעת רחב לעובד לקבוע כיצד לבצע את עבודתו, ומה יהיו התנאים גם במישור הבטיחותי – הציפייה היא שהמעסיק יצור מקום עבודה בטוח, ולא שהעובד ינהל בעצמו את הסיכונים ויערוך משא ומתן בעניין תוך כדי יום עבודתו.

בנוסף לאמור, ציין בית המשפט כי יש להבחין בין מקרים שבהם העובד נוטל על עצמו באופן חופשי ועצמאי סיכון בלתי סביר, או שהוא מתעלם מסיכון ודאי, ואותו סיכון גורם לנזקאז, יש הצדקה להטיל עליו אשם תורם. מנגד, במקרים שבהם העובד טועה או מוסח בלהט העבודה, או כאשר עסקינן בהתרשלות רגעית הנובעת מהיותו שקוע בביצוע העבודה כפי שזו הוגדרה לו על ידי המעסיק – נקבע שאין די בכך, בהכרח, כדי לייחס לעובד אשם תורם.

בהתאם למסגרת הנורמטיבית לעיל, ולרקע העובדתי בפרק העובדות, פסק ביהמ"ש באותו עניין, כי לא מודבר בעובד שנטל באופן יזום ומודע סיכון בלתי מחושב במהלך העבודה, אלא במי שפעל במסגרת הגבולות שהותוו לו על ידי המעסיק, וטעה ברגע של חוסר תשומת לב. במסגרת פסיקתו התייחס ביהמ"ש לכך, שהגם שהתאונה התרחשה בשעות היום המוארות, האור הוכהה במידה מסוימת ע"י קירות הבניין, ובהינתן שהיה שקוע בעבודה אותה עליו לבצע בסמוך לפיר, לא התפלא ביהמ"ש על התרחשותה של מעידה כזו בהיסח דעת. ביהמ"ש ראה במקרים מהסוג עסקינן, מהמקרים שחובת "גידור של ממש" מבקשת למנוע.

ביהמ"ש העליון הטיל ספק רב ביכולתו של עובד להתריע או להתלונן על סכנות באתר העבודה בהינתן פערי הכוחות בין הצדדים, ומקום ש"מטה לחמו של מונח על הכף". לכן קבע שלא די רק בכך שהמערער המשיך בעבודה כדי לקבוע שהיה שותף לנזקו. כך בהתחשב בכלל הנסיבות, ובתוכן, בין היתר, תפקידו הזוטר, תנאי העבודה ורשלנותה של המשיבה שאותה כינה ביהמ"ש "רשלנות מובהקת". הנסיבות כאמור, גם עמדו בבסיס החלטת ביהמ"ש לדחות את ההשוואה להלכה שנפסקה בעניין שעסק במקרה דומה שם נפסק אשם תורם לחובתו של העובד.

כמו כן נתן ביהמ"ש דעתו לתופעה המדאיגה והנמשכת של תאונות עבודה בענף הבנייה, ולא הכיר בה כ"גזירה משמיים" אלא, כתופעה שיש לשנותה ע"י החמרה במקרים מסוג זה דווקא עם המעסיק, אשר יכולתו למנוע תאונות עולה ברגיל על זו של העובד.