איציק סימון הסוכנות המובילה לביטוחי בנייה - סיפורה של לילי מינץ

03-6951414

phone4, phone, contact, telephone, support, call
איציק סימון סוכנות לביטוח (2016) בע"מ
חפש

מאת איציק סימון
בשנת -2008, בתי היקרה ליר סימון, נסעה למסע לפולין, וחזרה משם עם שם מהדהד של ילדה אחת בת 7 שנרצחה  במאורע "רצח הילדים" בקיילצה, בפולין : לילי מינץ ז"ל.
 
לילי הפכה מאז להיות חלק מכולנו ובמאמץ משפחתי אנו מנסים בכל הזדמנות לתת לילדה האלמונית הקטנה הזו פנים ודמות, ולהנציחה.
 
כשהצעתי לליר ולאנשי האינטרנט שלי לפתוח את הדף הזה, הם לא הבינו מה הקשר לאתר העוסק בביטוח קבלנים ועבודות קבלניות.
 
מבחינתי הקשר כאן ברור וטבעי וקשור לחזון שלנו: להיות טובים במה שאנו עושים, להשפיע טוב, להיות מחוברים למקום, לחברה ולמדינה, להיות חלק משרשרת ארוכה – ולזכור.

לזכור מי אנחנו, מהיכן הגענו, מה אנו מבקשים לתת – ובעיקר : לזכור תמיד להיות בני אדם.
 
אבל הסיפור לא נגמר כאן- וקיבל במרץ 2019 תפנית מפתיעה.
 מוגש לכם כאן – סיפורה של לילי מינץ ז"ל , ובסייפא של הדברים אוסיף ואספר איך בסוף הכול גם מתחבר איכשהו אלי.
 
 

סיפורה של לילי מינץ - ילדה עלומה שנספתה בשואה


מאת: ליר סימון-ניסני
 
 

לפני כ- 10 שנים, באוקטובר 2008 - יצאתי למסע. מסע חיפוש אחר קורותיה של ילדה קטנה אחת שנרצחה בשואה.

לא ידעתי כמה רחוק המסע הזה ייקח אותי וכמה עוצמתי הוא יהיה. 

לא ידעתי בכמה לבבות הילדה הזאת יכולה לגעת.

לא ידעתי כמה אני אגלה על עצמי בדרך.

לא ידעתי.

באותו זמן היה בי רק רצון לדעת, להכיר, לגעת בעולמה של הילדה הזאת ולו רק לרגע.

הרצון הקטן-גדול הזה הוליד אירועים מופלאים, מאז-2008 ועד היום- אפריל 2019.
האנדרטה לזכר הילדים
 
הקבר האמיתי בו טמונים הילדים

"נולדתי בעיירה קילצה שבפולין. עד גיל 6 בערך, הייתה לי ילדות נורמאלית, היה לי אח אחד ומטפלת צמודה. 

הספקתי ללמוד בכתה א' בבית ספר בקילצה. בדיעבד הסתבר שזו השנה היחידה שבה זכיתי ללמוד בבי"ס נורמאלי...ביה"ס הסתיים ביוני ובספטמבר 1939 החלה מלחמת העולם השנייה ובכך הסתיימה תקופת לימודי בביה"ס.

בשנת 1942 החליטו הגרמנים לחסל את הגטו. לקח להם  שבוע להעביר את רוב היהודים מהגטו לטרבלינקה,  ברכבות .

לא הבנו שמדובר במעבר למחנה השמדה,
חשבנו שאולי מעבירים אותם לגרמניה ויהיה להם יותר טוב.

בסופו של דבר הגרמנים השאירו בגטו 2000 איש וביניהם היינו אנחנו. האנשים שהושארו בגטו היו כאלה שהיו להם אישורי עבודה, כמו הוריי ואחי.
 

סוף דבר


אולי אלה רוחן של לילי ושל רגינה שירדו לכאן, כדי שנעזור להן לעשות סדר בחיים שלהן. הרי רגינה מעולם לא דמיינה שתמות לבד כאישה חולה,  ולא כזמרת אופרה בעלת שם בינלאומי. היא מעולם לא ידעה מה עלה בגורלה של בתה.

כעת, ניתנת לנו הזדמנות לאחד אותן, אם לא בחייהן- במותן. אם ובת שחייהן הפכו לטרגדיה אחת גדולה.

אך אפשר גם לראות אישה מרתקת וילדה אמיצה, שנלחמו בכל הכוחות שהיו להן (והיו לא מעט) על הזכות להיות מי שהן.

רבים שואלים אותי, "למה זה כל כך חשוב לך? איך החלטת לחקור על משפחה אנונימית מהשואה, כאילו היא המשפחה שלך?" 
במשך שנים, התשובה שלי הסתכמה בהנצחה. הרגשתי שהצלחתי להעניק חיים לילדה אשר הייתה עולם ומלואו. סיפרתי את סיפורה, שנכנס ללבבות של רבים כל כך.

רק ההנצחה לבדה, היא סיבה מספקת לזכור.

האומנם?
 

מאת איציק סימון

סיפורה של לילי מתחבר איכשהו גם אלי.
 
גדלתי באור עקיבא ובכפר הנוער אלוני יצחק. כשהיינו ילדים, אמי, פלורנס סימון ז"ל נהגה לקחת אותנו בחופש הגדול להצטייד ולרכוש ספרי לימוד וכלי כתיבה בחנות ידועה לתושבי חדרה וסביבתה: ליברמן ספרים. בעלי החנות היו צילה ליברמן ז"ל  ובעלה.
 
מסתבר שפגשתי את האישה הזו  לא פעם, בלי שידעתי, חשבתי או תיארתי לעצמי איזה סיפור חיים היא אוצרת בתוכה, מה היו חייה ואיך שרדה, עד למפגש אצלה בבית בקרני שומרון, לשם עברה בערוב ימיה כדי לגור בקרבת נכדיה.

תפנית נוספת בליקוט מעט מידע על הנפשות הפועלות-
ראו קישור כאן
 

אפילוג 

 

צילה ליברמן מספרת על לילי (לילקה) מינץ

שמות הילדים שנרצחו בקיילצה,  בליל מ- 29.5.1943
 
  1. איזנברג לולק- 5
  2. אלקס לאה- 11
  3. בוגאיר פרד- 5
  4. בורנשטין מנחם- 12
  5. בורנשטין חנה- 10
  6. ברקוביץ' מנוס- 7
  7. גולדבלום אהרן- 1.5
  8. גולדבלום יאשיהו-7
  9. גולדברג זולה- 2
  10. גורביץ' זיגמונט- 3
  11. גרוסברג פולה- 10
  12. גרויברד שרינקה- 5
  13. גרינברג זאב- 4
  14. גרינברג יוסף- 7
  15. הופמן אניה- 8
  16. ווינברג פליוש- 2
  17. וולד ליפרנט קרול- 1.5
  18. זויברמן פימוש- 1.5
  19. זילברשטין דורה- 12
  20. זילברשטין מיליושה- 5
  21. חמילנצקי ישראל- 3
  22. חמילינצקי רוזיה- 4
  23. חרסון מיאטק- 2
  24. יזוויצקי אסתר- 13
  25. יזוויצקי חנה- 9
  26. יזוויצקי שמואל- 10
  27. כתריאלביץ' רישיה- 8
  28. לדרמן שרינקה- 4
  29. לנדר מינה- 9
  30. לקס שרינקה- 6
  31. מינץ לילי- 7
  32. מנדלבוים חוה- 5
  33. ספיר מרצל- 3
  34. פינמסר צשיה- 5
  35. פראנצק- 14
  36. פרושובסקי אירנה- 7
  37. פרידמן יצחק- 5
  38. ציפרוס ברוניק- 7
  39. קלינברג דוד- 5
  40. קלינברג חנה- 11
  41. קרבל ג'יזלה- 1 ורבע
  42. רוזנצוויג ג'יזלה- 5
  43. רוזנצוויג יאנושיק- 6
  44. רייטר זושיה- 7
  45. רכט מנחם- 5
 יהי זכרם ברוך.
 
 
 

החיפוש אחרי לילי מינץ

 עם עדכונים מפתיעים ממרץ 2019
2008
אנדרטת הילדים בקילצה, פולין

אי שם, לפני כ- 10 שנים, כתלמידת כיתה י"ב בביה"ס עמי אסף, יצאתי למסע לפולין.
ביום האחרון למסע, לאחר כשבוע עמוס חוויות מטלטלות וסיפורים מזוויעים ומדהימים כאחד, מצאנו עצמנו בבית העלמין בעיירה הקטנה קילצה. עמדנו מול האנדרטה שכנראה הייתה העצובה ביותר מכל האנדרטאות שראינו שם.

זו הייתה אנדרטה קטנה עליה היו כתובים בפולנית שמות רבים, וליד כל שם – מספר. רוב המספרים היו בני ספרה אחת.

השתרר שקט של ציפייה נוקשה. יהודה ירון המדריך החל לספר לנו את סיפור גורלם של 45 הילדים האחרונים של קילצה. הוא סיפר כיצד נאספו אחרוני היהודים בעיירה, אלה שעדיין נשארו ככוח עבודה. ביניהם 48 ילדים. בעודם עומדים מול אנשי השיטור הגרמנים ניתנה ההוראה להכניס את כל הילדים אל מבנה שעמד בפינת המגרש. מחזה קורע לב. הילדים נלקחו מידי הוריהם. הורים אשר תפקידם לשמור על ילדיהם עמדו חסרי אונים ולא יכלו לעשות דבר. שלושה ילדים הצליחו להתחבא בעליית הגג של המבנה, אך כל השאר נלקחו במשאית אל בית הקברות ושם, מול בור שהוכן מבעוד מועד, נרצחו ביריות.
הצעירה ביניהם הייתה בת שנה. המבוגרת ביותר, בת 13.
שם וגיל המוות.  לא יאומן שזה מה שנותר מהחיים שהיו לילדים האומללים הללו.

כאילו קרא את מחשבותיי, יהודה ביקש מאתנו לקחת דקה או שתיים, להסתכל על שמות הילדים, לבחור שם אחד ולנסות לדמיין - מי היה הילד או הילדה,  איך הוא נראה, איך התלבש, איזה מן חיים היו לו, במה הוא אהב לשחק ועוד.. לנסות לתת להם חיים בדמיון שלנו.    
 

אחרי לבטים רבים, התקשרתי ליהודה ירון, המדריך שלי מהמסע.
אמרתי לו שלילי מינץ לא עוזבת אותי ואני חייבת לדעת עליה כמה שיותר. יהודה אמר שהוא ישמח לעזור לי וכבר נתן לי רעיונות למקומות בהם אוכל לחפש. מאז אני ויהודה שמרנו על קשר רציף, הוא תמך בי לאורך כל הדרך ובעיקר נתן לי תקווה.

בשלב הזה עדיין לא מצאתי כלום וכדי להמשיך, הרגשתי שאני חייבת להגדיר לעצמי מטרה. מטרתי הייתה למצוא את לילי מינץ- הילדה. כלומר, לברר את אותם פרטים אנושיים על הילדה הזאת. איך היא נראתה, במה היא אהבה לשחק. האם הייתה ביישנית או שובבה? האם היא חגגה ימי הולדת? מה היה הצבע האהוב עליה? כל הפרטים האלה שיסייעו לי לצייר בלבי את דמותה של לילי מינץ האמיתית.

רציתי להנציח אותה, אבל לא בתור שם ומספר, לא בתור משפט מתוך דף עד. רציתי שאם ישאלו אותי מי זאת לילי מינץ, אני אדע להגיד- לילי מינץ הייתה ילדה. ילדה עם רצונות ושאיפות ואהבות- עולם ומלואו.  ידעתי שאוכל ללמוד את הפרטים האלה רק מעדות חיה; מחברה שלה, בת משפחה או מכרה שיסכימו לפרוש את דמותה לנגד עיני. אבל איך מוצאים מישהו כזה?

מצאתי את עצמי מחפשת שבועות ארוכים. הפכתי כל אבן שיכולתי להניח עליה את הידיים; כל ספר ומסמך. יצרתי קשר עם מחלקות ביד ושם, ועם המדור לחיפוש קרובים. הורי ניסו בעדינות לגרום לי לשחרר. הרי יש כל כך הרבה אנשים שחיו בתקופת השואה וכיום אין להם זכר בעולם. מה גרם לי להאמין שדווקא ללילי מינץ יש? אני לא יודעת. עמוק בפנים ידעתי שאני לא מחפשת לשווא. שיש משהו שאני צריכה לגלות.

באחת מהשיחות שלי עם יהודה, הוא הציע לי להכניס שאלה לפורום "מדריכי פולין" באינטרנט.  נכנסתי ופירטתי בהודעה מה אני מחפשת.  יש לציין שממש לא חשבתי שזה מה שיקדם אותי, אבל הנחתי שזה לא יזיק...
 
מצאתי קצה חוט : צילה ליברמן
 
במשך יומיים כתבו לי מדריכים רבים וייעצו לי לנקוט באמצעים שכבר ניסיתי.

עד ש...

אחד המדריכים בשם עודד אלטשולר, כתב לי. הוא כתב שביישוב שלו, קרני שומרון, גרה אישה בשם צילה ליברמן. היא אחת  משלושת הילדים מקילצה שהצליחו לברוח מהטבח. הוא הוסיף ואמר, שכבר התקשר אליה ושאל אותה אם היא הכירה את לילי. בתגובה היא ענתה לו- "היא היתה חברתי הטובה ביותר!".

עודד סיפר לה עלי ואמר שהיא מחכה לטלפון ממני.  לא האמנתי למה שאני קוראת. החברה הכי טובה של לילי מינץ מחכה לטלפון ממני. התרגשתי כמו שלא התרגשתי בחיי עד אז, המתנתי בצפייה דרוכה לשיחה איתה!
 
ילדות ב "גטו הקטן"
בשלב זה הגטו שחוסל צומצם בגודלו לשלושה רחובות ונקרא משלב זה ואילך "הגטו הקטן". התגוררנו באחד משלושת הרחובות שהוגדרו כ"גטו הקטן" כך שלא נאלצנו לעבור דירה.

נותרו פחות מחמישים ילדים בגטו וביניהם אני ולילי מינץ. למעשה, זהו השלב שבו אני ולילקה הכרנו אחת את השנייה והפכנו לחברות. דרכינו הצטלבו החל מחיסול הגטו ב- 1942 ועד להירצחה של לילקה ב- 1943.

לילי הייתה בת 7 ואני בת 11. אנחנו, חבריה ומכריה של לילי, קראנו לה לילקה (כמעט אף אחד לא קרא לה לילי).

נשארנו מידי יום ב"גטו הקטן" שבו נותרו כאמור פחות מחמישים ילדים, טווח הגילאים היה מגיל שנה עד גיל 13. התחברתי לשלוש/ארבע בנות שאיתן ביליתי את ימיי בגטו.  אחת הבנות, דנקה שמה, היא זו שהכירה לי את לילקה.  דנקה סיפרה לי שלילקה היא ילדה מסכנה שאמה בדיכאון. קראנו לזה "הלם קרב".
 
סיפורה של רגינה
רגינה מינץ, נולדה ב-24.4.1909 בשם רגינה פרושובסקה בקילצה, פולין. היא היתה בת לשני רופאים. אחרי התיכון, למדה מוזיקה ושירה. כך הפכה למורה למוזיקה בבית ספר, ולימים הייתה לזמרת אופרה מפורסמת. היא נישאה למהנדס בשם ארנולד מינץ וב-1935 נולדה להם בת- לילי.

עם פרוץ המלחמה, ארנולד ורגינה ניסו לברוח מקילצה  יחד עם משפחתם הקטנה- אך לא הספיקו.

במשך השנים בגטו קילצה, רגינה איבדה את כל משפחתה המורחבת.
 

מצבה הנפשי התדרדר מאוד והיא נהפכה לדיכאונית ואפאתית. בתה לילי, אשר העריצה אותה, הייתה צריכה לטפל בה; להאכיל אותה, לקלח אותה, לדאוג למשק הבית וכל זאת- לפני שמלאו לה שבע שנות חיים.  

לאחר סגירת גטו קילצה במאי 1943, שם הופרדו מבתם לילי, נשלחו ארנולד ורגינה לאושוויץ. באושוויץ נפרדו דרכיהם. רגינה מעולם לא ידעה מה עלה בגורלם של בעלה ובתה.
אחרי שנה באושוויץ, היא נשלחה למחנה אחר בפולין, ומשם- באביב 1945- שוחררה על ידי הצלב האדום. זה כל מה שידוע על חוויותיה של רגינה מהמלחמה.

מיד לאחר המלחמה, התחילו לפעול ה-"אוטובוסים הלבנים"- אוטובוסים מיוחדים של הצלב האדום שהעבירו אסירים ממדינות סקנדינביה חזרה לארצותיהם. חלק קטן מהשבויים שהעבירו- היו פולנים. רגינה הייתה ביניהם.
 
חייה של רגינה מינץ בשוודיה
רגינה מינץ  הועברה במצב נפשי גרוע ביותר למחנה פליטים בשבדיה, ומשם- לבית חולים לחולי נפש. הדבר היחיד שיכול היה לעורר אותה ולו קצת- היה מוזיקה. בבית החולים היה פסנתר, עליו רגינה ניגנה ושרה. במשך תקופה מסוימת היא אף נשלחה למשפחה שוודית פעמיים בשבוע, לנגן בפסנתר ולשיר להם.

רגינה נותרה בשבדיה כל חייה, ללא משפחה ועם מעט מאוד חברים- הוריה של פאולה, האישה שכתבה לי, היו ביניהם.
רופא שטיפל ברגינה, קישר אותה עם הוריה של פאולה מתוך תקווה כי הקשר ייטיב עמה- ואכן כך היה. רגינה קיבלה עבודה באותו מפעל בו עבדה אמה של פאולה, וכך התהדק הקשר ביניהן. אך רגינה לא הצליחה להתמיד בעבודה, עקב מצבה הנפשי.

גם כשהפסיקה לעבוד במפעל, הוריה של פאולה שמרו על קשר אדוק עם רגינה וביקרו אותה לעיתים תכופות בבית החולים הפסיכיאטרי- לעיתים יחד עם פאולה, שהייתה אז ילדה קטנה.  פעמים רבות הם טיילו איתה בפארק או בעיר.

פאולה זוכרת את רגינה כאישה עצובה מאוד. היא מספרת שהתקשתה לתקשר עם רגינה, כיוון שהתעקשה לדבר בפולנית- על אף שכבר למדה את השפה השוודית. עם זאת, היא הייתה אישה יפה, עם נוכחות מרשימה שסובבה את כל המבטים אליה. תמיד התאפרה, חבשה כובע אופנתי על שיערה הבהיר, לבשה חליפה מהודרת ונעלה נעלי עקב.

עם השנים, הוריה של פאולה התקשו להתמיד בביקורים, כיוון שרגינה נעשתה יותר ויותר מדוכאת. בשלב מסוים הם כבר לא ידעו יותר מה לומר לה, היא נהגה רק לבהות בחלל במבט ריק, או למלמל לעצמה. היא נהגה לדבר תכופות על כמה מפורסמת היא הייתה ושצריך לטפל בה כמו שמטפלים באמנית. הם ידעו שהיו לרגינה בעל ובת, אך מעבר לזה לא ידעו דבר, כיוון שהיא בשום אופן לא דיברה על מה שעבר עליה במלחמה. הוריה של פאולה ניסו לברר מה קרה לקרובי משפחתה, אך לא מצאו שום מידע נוסף.
עברו שנים, בית החולים נסגר ורגינה קיבלה דירה משלה. בשלב זה, הקשר עם הוריה של פאולה כבר ניתק.

רגינה מינץ  הלכה לעולמה באוגוסט 1980.

רק כחודש לאחר מותה היא נקברה, בבית עלמין נוצרי, ללא הלוויה, ללא מצבה וכנראה ללא איש שהתאבל עליה.
פאולה ומשפחתה גילו על דבר מותה רק זמן רב לאחר מכן.

מתיעודים אלו ומשיחותיי עם פאולה אני יכולה לראות בדמיוני את רגינה בצורה ברורה, אפילו ברורה יותר משאני רואה את בתה, לילי.

אישה שעברו עליה חיים קשים מאוד, לעיתים קרובות בלתי נסבלים. אישה אשר סבלה רבות ממחלתה ואיבדה את כל משפחתה. אישה אשר מעולם לא שיתפה איש בחוויותיה מהמלחמה.

עם כל זאת ואולי בזכות- אישה יפיפייה מרשימה, עקשנית, שיודעת מה היא רוצה. מוזיקאית מוכשרת עד יומה האחרון, אשר רגעי החסד היחידים בחייה הושגו בזכות המוזיקה וחבריה המסורים, אשר גילו אכפתיות אמיתית כלפיה. 
 
 
העומד מן הצד/ יגאל שחר
יָכְלוּ הַדְּבָרִים לִהְיוֹת אַחֶרֶת
יָכְלוּ וְאֵינָם.
הַבֶּט בַּתְּהוֹם רְאֵה הַשַּׁלְהֶבֶת 
הַבֵן בִּינָתָם.
 
יָד מִקְרֶה אוֹ גּוֹרָל,
שֶׁנִּגְזָר בָּרָקִיעַ גְּמוּלוֹ,
אוֹ זָדוֹן מְטוֹרָף כְּזָר,
בְּחֶשְׁכָת לֵילוֹ.
 
כָּל יוֹם שֶׁעוֹבֵר רָצוּעַ וְזָב,
הָרוּחַ נוֹשְׂאוֹ
הַיּוֹם הַבָּא נוֹעָז מִקּוֹדְמוֹ
וּבָא בִּמְקוֹמוֹ.
 
יָכְלוּ הַדְּבָרִים לִהְיוֹת אַחֶרֶת,
יָכְלוּ וְאֵינָם.
לוּ הָיִיתָ נוֹקֵם לֵילוֹת עוֹפֶרֶת
וְאָמְנָם,
 
יָכְלוּ הַדְּבָרִים לִהְיוֹת אַחֶרֶת
מִשְּׁאֶלֶת הַלֵּב,
כִּשְׂדֵה קָמָה, כְּעַנְפֵי צַמֶּרֶת
שֶׁאוֹצְרִים אֶת הַכְּאֵב
 
כֵּיצַד יָכֹלְתָּ לַעֲצֹם אֶת עֵינֵיךָ
עַל יְצוּעַךָ דּוּמָם,
לְהֵישִׁיר  מַבָּט בְּעֵינֵי יְלָדֶיךָ
כְּאִלּוּ הַדְּבָרִים לֹא קָרוּ מֵעוֹלָם.
 
לוּ פָּקַחְתָּ עֵינַיִם, לוּ זָקַפְתָּ הַגֵּב.
לוּ נִתְגַּלָּה בְּךָ קָרְטוֹב חֲרָדָה,
לוּ הָיִיתָ כֶּבֶשׁ יוֹתֵר מִזְּאֵב
יָכֹלְתָּ לְפָחוֹת לְעוֹרֵר אַהֲדָה.
 
לוּ שְׁנָתְךָ נָדְדָה בַּלֵּילוֹת,
לוּ עָשִׂיתָ רַק זֹאת. 
 
תודות
  • למשפחה שלי, על האהבה, האמונה והתמיכה תמיד.
  • ליהודה ירון, על התמיכה, הסבלנות והאמונה בי.
  • לצילה ליברמן ז"ל, שחלקה איתי פיסה משמעותית מסיפור חייה המדהים.
  • לפאולה קודרן (Paula Kudrén) מסטוקהולם, שוודיה- שאיכשהו, נגד כל הסיכויים בעולם הזה, עזרה לרגינה להתחבר לסיפור של בתה לילי- 76 שנים אחרי שנפרדו לעד. 
 
 
 
 

זה הסיפור של לילי, בלשונה של צילה ליברמן ז"ל.

לאחר שהעליתי על הכתב את הסיפור המדהים וקורע הלב שסיפרה לי צילה, ניסיתי לחזור לאותה משימה שנתן לנו יהודה כשעמדנו ליד האנדרטה בבית העלמין- לדמיין את לילי. אותה משימה שלא הצלחתי לעשות בזמנו. האם כעת אני יכולה להעלות אותה בדמיוני?
 
ילדה קטנה, שקטה וביישנית שגילתה בגרות, אומץ ונחישות בלתי נתפסים לגילה.

ילדה שהייתה מוכשרת להפליא בנגינה ובשירה.

ילדה בת 7 שהייתה קשורה לאמה בכל נים בנפשה, טיפלה בה באחריות ובמסירות אין קץ.

ולצד כל זאת- עדיין רוצה פשוט להיות ילדה. ילדה שאוהבת לשחק, לצחוק ולפטפט.

ילדה קטנה עם חלומות גדולים- שמעולם לא זכו להתממש.
 
תמונת אילוסטרציה

כל העת שמענו צרחות איומות מהבית הלבן- "אמא! אבא!" וההורים בכו בשקט ולא יכלו לעשות דבר. ואני חשבתי על חבריי שהיו בפנים וידעתי מה צפוי להיות גורלם. תמימים לא היינו.

לפתע פתאום, בא אחד החיילים הגרמנים, תפס את לילי בבגדה וניסה למשוך אותה החוצה בכוח. לילי הפילה את עצמה על הרצפה. אמא שלה ראתה מה מעוללים לבתה, ניגשה לגרמני והתחילה לסובב לו את הכפתור הנוצץ שעל חליפתו. הוא כעס וכבר הוציא את האקדח כדי לירות בה, אך בעלה, אביה של לילי, חצץ בינה לבין הגרמני והסביר לו שהיא חולה בנפשה, ושהיא לא התכוונה. הגרמני החזיר את האקדח לחגורתו, תפס שוב בלילקה וגרר אותה על הרצפה לכל רוחב המגרש, עד לבית הלבן תוך שהיא  זועקת וצורחת.

לילי לא צרחה "אבא! אמא!" כמו כולם, היא כנראה ידעה שהם לא יכולים לעזור לה. היא צרחה לגרמני- "אתם לא יודעים רחמים?!" ו- "אני יודעת לעבוד!!!" . זה לא עזר, ובסופו של דבר גם היא הוכנסה לבית הלבן. וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. מכאן, יותר מאוחר, לקחו אותם במשאיות לבית העלמין וירו בהם שם."
הבית הלבן
לילי
לילקה היתה בת 7, פניה מתרחקים ממני אט- אט, אך זכור לי שהיא הייתה ילדה יפת תואר, בלונדינית, בעלת עיני תכלת עצובות. היא הייתה בת יחידה להורים שהיו אמידים מאוד לפני המלחמה. אמה הייתה פסנתרנית מפורסמת וזמרת אופרה. אביה עבד, לא זכור לי במה. אמה של לילקה כנראה איבדה את שפיות דעתה וישבה כל היום ליד החלון בדירה, כמו פסל, לא הוציאה מילה מהפה ורק בהתה החוצה כל הזמן. על לילקה הוטל לשמור על אמה כשאביה היה בעבודה. זכור לי שהייתה משכנעת ומשדלת אותה לאכול בעזרת ליטופים ודיבורים מרגיעים.

את הסיפור על איך אמא של לילקה איבדה את שפיותה, שמענו אחר כך: היא, בעלה ולילקה עצמה היו על הרכבת שאמורה הייתה לצאת מגטו קילצה לטרבלינקה.  אחד הגרמנים שראה אותה אמר לה "את, רגינה מינץ – רדי " הגרמני שזיהה את אמה של לילקה כאומנית מפורסמת למעשה הציל אותה, אך מאז, רגינה מינץ לא דיברה ונכנסה למצב דכאוני.

בשל מצבה של האם, לילקה נאלצה לשמור עליה ולכן לא יכלה לצאת מהבית. אני ועוד שתי חברות- דנקה ואירנקה, היינו מגיעות אליה לשחק. בתחילה נרתענו מעט מהאם אך מהר מאוד הבנו שזה מצבה. נהגנו לפטפט, לצחוק ולשחק. לילי ניגנה יפה בפסנתר. זכור לי שבחגים שזכרנו, היינו באות אל לילי והיא הייתה מנגנת לנו שירי חג ושרה בקולה הערב שהיה כשל אמה, שלילקה שאפה להידמות לה. "אני אהיה זמרת אופרה כמו אמי". היא הייתה אומרת ומסתכלת על אמה, אך היא לא הגיבה.

היה אירוע אחד שאני זוכרת היטב – אחד המשחקים האהובים עלינו היה קרב תרנגולים. הפלתי את לילי מתוך משחק ואז אמא שלה, שכנראה חשבה  שמישהו עושה רע לבת שלה, קמה ונתנה לי סטירה מצלצלת. לילקה, שהייתה רק בת 7, חיבקה את אמה והסבירה לה שזה בסדר, זה רק משחק. בהתחלה נבהלתי, אבל הבנתי שזה מצבה ושזאת לא אשמתה.

 
פאולה קודרן
לאישה משוודיה קוראים פאולה קודרן. אין לה שום קשר למשפחה שלנו, לאבא שלי או לסוכנות הביטוח,  אבל מסתבר שכילדה קטנה, היא הכירה את אמא של לילי- רגינה מינץ. כן כן, אותה רגינה מינץ, זמרת אופרה מפורסמת שחלתה בנפשה בגטו. זאת שלילי טיפלה בה במסירות עד שנפרדו דרכיהן. זאת שלילי רצתה להיות כמוה כשתגדל. רגינה מינץ- אמא של לילי.

שוב, רצו לי אינספור שאלות בראש, אבל פאולה הייתה סבלנית אליי וסיפרה לי כל מה שרק רציתי לדעת על רגינה. אז אחרי כמה התכתבויות ארוכות עם פאולה במייל וקריאת מסמכים שהיא תרגמה לי משוודית- יכולתי להעלות על הכתב דיוקן של דמותה המרתקת והכה בודדה של רגינה מינץ. ואולי לחבר אותה שוב לבתה- לילי.
 
תמונות נרות יזכור
בשנים האחרונות, כשהאירועים ההיסטוריים מתרחקים מאתנו ונותר רק הזיכרון, אני שואלת את עצמי- מה אני רוצה לזכור? מה משמעות הזיכרון, מעבר להנצחה?

אני חושבת שהדבר המשמעותי ביותר שניתן ללמוד מהסיפור כולו, הוא לא החיים שהיו ללילי. אלא החיים שהיו יכולים להיות לה.
אתם מצליחים לדמיין את החיים שהיו יכולים להיות ללילי או לאמא שלה, אילו לילי הייתה שורדת את המלחמה?  כמה פרטים היו יכולים להשתנות בסיפורים שלהן.

אילו רק אדם אחד היה לוקח אחריות. אם רק שוטר אחד היה מעלים עין. אם רק היה מישהו שיעזור. אם רק...

אם רק נביט סביבנו ונושיט עזרה למי שצריך אותה- תארו לעצמכם כמה שונים חיים של אנשים יכולים להיות. כמה
שונה יהיה העולם.


בואו נזכור לעזור.

 
 
התכנסות במגרש הגדול- לקראת הסוף
 
יום אחד, לאחר כשנה מחיסול הגטו, הכריחו את כל היהודים שנותרו ב"גטו הקטן" להגיע עם חפציהם לפנות בוקר למגרש הגדול בגטו. המגרש הזה נחשב על ידינו, תושבי הגטו,  ל"מגרש המוות". צורתו של המגרש הייתה כשל מלבן ארוך ובו רוכזו שנה קודם לכן כמעט כל תושבי הגטו ויצאו בטרנספורטים לטרבלינקה. במגרש זה נרצחו יהודים רבים כיוון שכל מי שהעז לסובב את ראשו, נורה.

זכור לי שבאותו בוקר, הובילו אותנו לאותו מגרש ואנחנו רעדנו מפחד! המגרש היה מלא בחיילים גרמנים וכלבים שלא הפסיקו לנבוח.

אחד החיילים הבכירים החל לקרוא בשמות היהודים והורה להם לעבור לצד השני של המגרש, אבל בלי הילדים.
כשהגיע הזמן של המשפחות עם הילדים לעבור, הפרידו את הילדים בכוח מהוריהם וגררו אותם לבית לבן שהיה צמוד למגרש. צפינו במחזה הנורא, עוד לא קראו בשם משפחתנו. אמא שלי, שתמיד באה מסודרת לכל מקום, מרחה מהאודם שלה על האצבע ומרחה לי על הלחיים, ושמה לי מטפחת על הראש כדי שלא אראה כילדה קטנה. למרות זאת, הם הבינו שאין לנו סיכוי לעבור יחד, והם אמרו לי "בואי צלינקה, אנחנו נלך לבית הלבן יחד אתך.".

אחי, שכבר עבר לצד השני וראה שהוריי מתקדמים איתי לכיוון הבית הלבן, מיד זינק, עבר אלינו חזרה, ושאל את ההורים שלי- "למה אתם הולכים אתה ומשאירים אותי לבד??" הורי פשוט לקחו את ידו וכך כולנו הלכנו עד שהגענו לשומר. אבי ניסה בכל זאת את מזלו, וביקש מהשומר שייתן לו להעביר גם את שני ילדיו ל"צד הטוב"- הצד של האנשים שהולכים לעבוד. השומר שאל "בני כמה?" ואבי שיקר לו באומץ- "15 ו-17" למרות שאני הייתי רק בת 11 ואחי הגדול היה בן 14. הגרמני עשה תנועה עם האגודל כאומר- "עברו", וכל העת לא הרים את ראשו ולא הביט בי. עברנו.

לא האמנתי למזלי הטוב! ברגע שעברנו היינו חייבים להסתדר בחמישיות, כמו חיילים. אנחנו היינו רביעייה, אז מישהי סידרה אתנו חמישייה, כך שאני הייתי באמצע, בין 2 מבוגרים מצד אחד ושני מבוגרים מצד שני. ברגע ההוא, חבר של אחי שעמד בשורה מאחורי שם לי תיק מתחת לרגליים ואמר לי "עלי על זה ואל תשאלי שאלות". עשיתי את מה שאמר. וזה הציל את חיי. אחר כך, בא חייל אחר והוציא את הילדים שהתחמקו לחמישיות של המבוגרים.
 
 

 "לילי מינץ - נולדה לרגינה בשנת 1935 בקילצה, ונרצחה ב- 29.5.1943 בקילצה.". 

זה ממש לא הספיק לי.

למרות שבאותו זמן עוד לא הגדרתי לעצמי מה אני מחפשת ומה בעצם אני רוצה לעשות, היה לי ברור שאני רוצה לדעת יותר. התאכזבתי מהמידע הדל שגיליתי, אבל מצאתי את קצה החוט שחיפשתי- את דף העד כתבה אישה בשם שרה קרבל מקריית אונו. התחלתי לחפש אותה.

התקשרתי ל – 144 וחיפשתי אישה בשם שרה קרבל מקרית אונו. אותה לא מצאתי, אבל היו עוד 3 קרבלים מקרית אונו. אולי הם קרובים שלה? התקשרתי לכולם, ואף אחד לא ידע מי זאת שרה. מאוד התאכזבתי, אבל זה רק הגביר את המוטיבציה שלי להתקדם ולחקור בעוד מקומות.
החיפוש שלי אחר לילי מינץ

מיד כשחזרתי ארצה, התחלתי לחפש.

ראשית, כתבתי "לילי מינץ" בשורת החיפוש של דפי העד באתר של יד ושם, מתוך תקווה למצוא שם קצה חוט.
את דף העד שמצאתי אפשר לסכם במשפט קצר:

כעבור כמה ימים, התקשרתי לצילה ליברמן ודיברנו. היא אמרה שגרמתי לה להתרגשות רבה בימים האחרונים, ושהיא תשמח מאוד להיפגש איתי. היא אמרה שהיא לא הבינה מי כבר מתעניין בלילי, הרי עבר כל כך הרבה זמן ולא היו לה קרובי משפחה או חברים שנשארו בחיים.

קבענו להיפגש ביום ראשון ה-.23.11.2008  לפנות ערב, אצלה בבית בקרני שומרון שם היא תספר לי את כל מה שהיא זוכרת על לילי.

שמחתי והתרגשתי מאוד מהשיחה. יחד עם זאת, הייתי גם די מבולבלת. הייתי בסך הכול בת 17 ועד אז, לא עשיתי דבר כל כך משמעותי. זה נתפס בעיניי כדבר ענק, גילוי מטורף מארץ הגילויים המטורפים. ועד היום- אני עדיין חשה התרגשות עזה כשאני נזכרת באותם רגעים.

יום ראשון הגיע ונסענו לצילה. כנראה שגם היא מאוד ציפתה והתרגשה. היא הכינה חומרים ותמונות מבעוד מועד, ואפילו נתנה לי עותק של הספר שלה, שבו כתבה לי הקדשה מיוחדת. היא התגלתה כאישה נחמדה ואדיבה, עם אנרגיות טובות.

באותה פגישה, היא סיפרה לי את כל מה שהיא ידעה על לילי מינץ, חברתה הטובה ביותר.
 
מרץ- 2019
המייל המפתיע מפאולה משוודיה
הגיע היום הגדול- חגיגת 30 שנה לסוכנות הביטוח של אבי, איציק סימון- הסוכנות המובילה לביטוחי בניה.
התכוננו לאירוע הזה הרבה זמן ואני בתור מפיקה, צריכה להיות מרוכזת ב- 100 אחוז. 

רחבת קבלת הפנים התמלאה ובמהרה נשמעו פטפוטים עליזים, קרקושי סכו"ם וצלחות, אנשים צוחקים.
לפתע ראיתי את מירי לבהר, סמנכ"לית הסוכנות, פוסעת לעברי במהירות, מחזיקה בידה את הטלפון הנייד שלה. "תראי מה קיבלנו" היא אומרת לי. "קיבלנו את זה למייל של המשרד". "מה זה?" שאלתי. "קיבלנו מייל ממישהי משוודיה שבמקרה ראתה את מה שכתבת על לילי מינץ באתר של סוכנות הביטוח - איציק סימון, בגרסה האנגלית. היא כותבת שהיא מכירה את אמא של לילי!"  

לא הבנתי.

"מה זאת אומרת מכירה אותה??" הסתכלתי בהודעה בחטף, מרגישה את הדמעות כבר מגיעות. "לא יודעת, זה מה שהיא כתבה. זה לא מדהים??" היא אומרת לי, בעודי מתחילה לבכות מהתרגשות ובלבול גם יחד.
עשר שנים. עשר שנים עברו מאז קראתי את שמה של לילי על האנדרטה בקיילצה. עשר שנים שבהן כתבתי, התראיינתי, וסיפרתי באינספור הזדמנויות את סיפורה של לילי מינץ. הילדה מהשואה, שהתחייבתי לזכור ולהנציח בעולם. הילדה הקטנה הזאת שהזיכרון שלה עיצב את תפיסת זיכרון השואה שלי. זאת שלימדה אותי כל כך הרבה על עצמי ועל החיים- וגם על המוות.

אז היום, עשר שנים אחרי, אישה משוודיה שאני בכלל לא מכירה, כותבת לי שהיא מכירה את אמא של לילי, רגינה מינץ? איך זה ייתכן?

כל המחשבות האלה חולפות בראשי במהירות בעודי מנגבת את הדמעות ואומרת למירי "כן כן, מדהים. נדבר על זה אחר כך, צריך להוריד את האורחים לאולם".
יום לאחר מכן, כבר כתבתי מייל נרגש במענה לאישה משוודיה.
 
עיניי נצמדו מיד לשם: לילי מינץ, בת 7.                                                                            
החלטתי שאותה אני רוצה לדמיין, שאותה אני רוצה לזכור.

עצמתי עיניים ו.... לא הצלחתי לדמיין.

היא הייתה ילדה אמיתית, בשר ודם. איך אפשר בכלל לדמיין בת אדם שאת לא מכירה? ילדה שהייתה ממש כאן, התהלכה על האדמה הזאת ברגעים האחרונים לחייה.

לא. לא יכולתי לדמיין אותה.

כשיצאנו מבית העלמין, רועדים ברוח הקרה של אוקטובר, הבטחתי לעצמי שמחר, כשאגיע הביתה- אנסה לחפש קצת מידע על לילי. לנסות להבין מי היא הייתה באמת.

לא ידעתי שההבטחה הזאת תקשור את חייה של לילי לחיים שלי- לתמיד.