איציק סימון הסוכנות המובילה לביטוחי בנייה - סיפורה של לילי מינץ

03-6951414

phone4, phone, contact, telephone, support, call
איציק סימון סוכנות לביטוח (2016) בע"מ

מאת איציק סימון
בשנת -2008, בתי היקרה ליר סימון, נסעה למסע לפולין, וחזרה משם עם שם מהדהד של ילדה אחת בת 7 שנרצחה  במאורע "רצח הילדים" בקיילצה, בפולין : לילי מינץ ז"ל.
 
לילי הפכה מאז להיות חלק מכולנו  ובמאמץ משפחתי אנו מנסים בכל הזדמנות לתת לילדה האלמונית הקטנה הזו פנים ודמות, ולהנציחה.
 
כשהצעתי לליר ולאנשי האינטרנט שלי לפתוח את הדף הזה, הם לא הבינו מה הקשר לאתר העוסק בביטוח קבלנים ועבודות קבלניות.
 
מבחינתי הקשר כאן ברור וטבעי וקשור לחזון שלנו: להיות טובים במה שאנו עושים, להשפיע טוב, להיות מחוברים למקום, לחברה ולמדינה, להיות חלק משרשרת ארוכה – ולזכור.

לזכור מי אנחנו, מהיכן הגענו, מה אנו מבקשים לתת – ובעיקר : לזכור תמיד להיות בני אדם.
 
מוגש לכם כאן – סיפורה של לילי מינץ ז"ל , ובסייפא של הדברים אוסיף ואספר איך בסוף הכול גם מתחבר איכשהו אלי.
 
 

סיפורה של לילי מינץ - ילדה עלומה שנספתה בשואה
החיפוש שלי אחרי לילי מינץ 


מאת: ליר סימון 
 
 

25 באוקטובר 2008. קיילצה, פולין. זהו היום האחרון במסע לפולין, אליו יצאתי מטעם ביה"ס עמי אסף.
אני, תלמידת כיתה י"ב, מהלכת בשבילי בית הקברות, הטומן בחובו אירועי רצח רבים כל כך.
 
יהודה ירון, המדריך, מוביל אותנו אל פינה בבית הקברות. שם מוצבת אנדרטה קטנה ועליה כיתוב בפולנית עם הרבה שמות וליד כל שם- מיספר. רוב המיספרים בני סיפרה אחת. עמדנו מול האנדרטה. השתרר שקט. יהודה התחיל לספר לנו את סיפור גורלם של 45 הילדים האחרונים של קילץ.
 
כיצד נאספו אחרוני יהודי קיילצה, אלה שעדיין נשארו ככוח עבודה. ביניהם 48 ילדים. וכשהם עומדים מול אנשי השיטור הגרמנים ניתנה ההוראה להכניס את כל הילדים אל מבנה שעמד בפינת המגרש. מחזה קורע לב. הילדים נלקחו מידי הוריהם. הורים שבדרך כלל תפקידם לשמור על ילדיהם עמדו חסרי אונים ולא יכלו לעשות דבר. שלושה ילדים הצליחו להתחבא בעליית הגג של המבנה, כל השאר נלקחו במשאית אל בית הקברות ושם, מול בור שהוכן מבעוד מועד, נרצחו.
הבנתי שהשמות החרוטים על האנדרטה, אלה שמות הילדים שנרצחו.
 
לא היה קל לשמוע את הסיפור הקשה הזה. הרבה מאתנו בכו.
אני חושבת שהרבה מחברי הקבוצה הרגישו שהסיפור הזה נוגע בהם, כי כמעט לכל אחד יש קרוב משפחה כלשהו בין הגילאים האלה (משנה ועד 13 שנים), ואי אפשר שלא לחשוב ברגעים כאלה על ילדים שהם קרובים לך.
 
ואז יהודה הקריא את כל שמות הילדים ששמם חרוט על האנדרטה וציין את גילם. כשסיים ביקש מאיתנו לקחת דקה או שתיים, להסתכל על השמות של הילדים, לבחור שם אחד ולנסות לדמיין - מי היה הילד או הילדה,  איך הוא נראה, איך התלבש, איזה מן חיים היו לו, במה הוא אהב לשחק ועוד.. לנסות לתת להם חיים בדמיון שלנו.
 
העיניים שלי נצמדו לשם לילי מינץ. בת 7.
החלטתי שאותה אני רוצה לדמיין לעצמי, שאותה אני רוצה לזכור. שיננתי לעצמי את השם אבל באותו מעמד לא הצלחתי לדמיין אותה. גם כשעלינו לאוטובוס והמשכנו לנסוע, לא הצלחתי למרות שניסיתי בכל כוחי, אבל פשוט לא הצלחתי. וזה לא עזב אותי.
 
הייתי חייבת לדעת: מי הייתה לילי מינץ!
סימני השאלה האלה ליוו אותי כל היום (זה היה היום האחרון למסע) ועד חזרתנו. 

 
האנדרטה לזכר הילדים
 
יום או יומיים אחרי שחזרתי, התחלתי לחפש.
חיפשתי קודם כל באתר "יד ושם"- דף עד. מצאתי אותו. אבל את דף העד הזה אפשר לסכם במשפט קצר- "לילי מינץ נולדה לרגינה בשנת 1935 בקילצה, ונרצחה ב29/5/1943 בקילצה.".  זה לא הספיק לי. למרות שבאותו זמן עוד לא הגדרתי לעצמי מה אני מחפשת ומה בעצם אני רוצה לעשות, היה לי ברור שאני רוצה לדעת יותר.
ניסיתי למצוא קצה חוט ולהתחיל ממשהו - ומצאתי אותו. את דף העד כתבה אישה בשם שרה קרבל מקריית אונו. התחלתי לחפש אותה.
התקשרתי ל144, וחיפשתי אישה בשם שרה קרבל מקרית אונו. אותה לא מצאתי, אבל היו עוד 3 קרבלים מקרית אונו. אולי הם קרובים שלה? התקשרתי לכולם, ואף אחד לא ידע מי זאת שרה. מאוד התאכזבתי, אבל זה רק נתן לי עוד מוטיבציה להתקדם ולחקור בעוד מקומות.
 
אחרי לבטים רבים, התקשרתי ליהודה המדריך שלי וסיפרתי לו מה אני עושה. אמרתי לו שלילי מינץ אינה עוזבת אותי ואני חייבת לדעת עליה כמה שיותר. יהודה אמר שהוא ישמח לעזור לי וכבר נתן לי כמה מקומות בהם אוכל לחפש. מאז אני ויהודה שמרנו על קשר רציף, הוא תמך בי לאורך כל הדרך ובעיקר נתן לי תקווה.
 
בשלב הזה עדיין לא מצאתי כלום וכדי להמשיך, הרגשתי שאני חייבת להגדיר לעצמי מטרה.
 
מטרתי הייתה למצוא את לילי מינץ- הילדה. כלומר, לברר את אותם פרטים אנושיים על הילדה הזאת   איך היא נראתה, במה היא אהבה לשחק, האם הייתה ביישנית או שובבה? האם היא חגגה ימי הולדת? מה היה הצבע האהוב עליה? כל הפרטים האלה שיסייעו לי לצייר בלבי את דמותה של לילי מינץ האמיתית. רציתי להנציח אותה, אבל לא בתור שם, כלומר, לא שאם ישאלו אותי מי זאת לילי מינץ אז אני אדע להגיד עליה רק את המשפט מדף העד,  אלא שאני אדע להגיד- לילי מינץ היתה ילדה. לא שם, ילדה. עם רצונות ושאיפות ואהבות- עולם ומלואו.  
 
ידעתי שסביר שאקבל פרטים כאלה מעדות חיה, מחברה שלה או מכרה שיסכימו לפרוש את דמותה לנגד עיני. אבל איך מוצאים מישהו כזה?
 
כל הזמן אמרתי לעצמי ולאמא שלי- לא יכול להיות שהיתה ילדה, לילי מינץ, ואין אף אחד בעולם שלא יודע עליה כלום! שהיתה ילדה שפשוט נעלמה והתנדפה לה מהעולם והשאירה אחריה תאריכים בלבד.
 
כמובן שיכול להיות דבר כזה, הרי היו המונים כאלה שאפילו שם לא נשאר מהם. אבל היתה לי הרגשה בקשר לילדה הזאת שיש פה משהו שאני לא יודעת עליו, וזה מה שגרם לי להגיד את זה ולהאמין בזה ולא לנוח לרגע.
 
חיפשתי, חיפשתי, חיפשתי, עשיתי רשימה של האנשים שעברתי דרכם, במה הם עזרו לי וכן קיבצתי את המידע הדל שאספתי.
 
באחת מהשיחות שלי עם יהודה, הוא הציע לי להכניס שאלה לפורום "מדריכי פולין" באינטרנט.  נכנסתי ופירטתי בהודעה מה אני מחפשת.  יש לציין שממש לא חשבתי שזה מה שיקדם אותי, אבל חשבתי שזה לא יזיק...
 
במשך יומיים כתבו לי מדריכים רבים וייעצו לי לנקוט באמצעים אותם כבר ניסיתי.
עד ש... מדריך אחד, עודד אלטשולר, כתב שמישהי שגרה בישוב שלו, קרני שומרון, היא אחת  מהילדים מקילצה שניצלו. הוא הוסיף ואמר, שטרח כבר להתקשר אליה ולשאול אותה אם היא הכירה את לילי מינץ. בתגובה היא ענתה לו- "היא היתה חברתי הטובה ביותר!".

 
שמה היה צילה ליברמן. עודד סיפר לה עלי ואמר שהיא מחכה לטלפון ממני. ואני פשוט לא האמנתי! כל כך התרגשתי ולא יכולתי לחכות לשיחה אתה.
כמה ימים אחר כך, ידעתי שהיא בבית ואני יכולה להתקשר. המורה נתנה לי אישור לצאת לכמה דקות מהשיעור שלה כדי לדבר עם צילה. חיכיתי שכל התלמידים ייכנסו לשיעור, הלכתי למקום שקט ואמרתי "הגיע הזמן". התקשרתי אליה ודיברנו. היא אמרה שגרמתי לה להתרגשות רבה בימים האחרונים, ושהיא תשמח מאוד להיפגש איתי. היא סיפרה לי שבהתחלה היא לא הבינה מי כבר מתעניין בלילי, הרי עבר כל כך הרבה זמן ולא היו לה קרובים שהתעניינו בה.
 
קבענו להיפגש ביום ראשון ה-23/11/2008 לפנות ערב, אצלה בבית בקרני שומרון והיא תספר לי את מה שהיא יכולה על לילי. שמחתי והתרגשתי מאוד מהשיחה הזאת.   עד אז, לא עשיתי דבר כל כך משמעותי כמו זה בחיי, וזה גרם לי להתרגשות רבה.
 
הגיע היום המיוחד, ונסענו לצילה. כנראה שגם היא מאוד ציפתה והתרגשה. היא הכינה חומרים ותמונות מבעוד מועד, ואפילו קיבלתי ממנה עותק של הספר שלה, עם הקדשה מיוחדת ממנה. היא התגלתה כאישה מדהימה, נחמדה מאוד, עם אנרגיות טובות.
 
התחלנו לדבר והיא סיפרה לי את כל מה שהיא ידעה. והיא ידעה הרבה.
 
הקבר האמיתי בו טמונים הילדים

"נולדתי בעיירה קיילצה שבפולין. עד גיל 6 בערך, היתה לי ילדות נורמאלית, היה לי אח אחד ומטפלת צמודה. 
הספקתי ללמוד בכתה א' בבית ספר בקיילצה. בדיעבד הסתבר שזו השנה היחידה שבה זכיתי ללמוד בבי"ס נורמאלי...ביה"ס הסתיים ביוני ובספטמבר 1939 החלה מלחמת העולם השנייה ובכך הסתיימה תקופת לימודי בביה"ס.
 
בשנת 1942 החליטו הגרמנים לחסל את הגטו. לקח להם  שבוע להעביר את רוב היהודים מהגטו לטרבלינקה,  ברכבות . לא הבנו שמדובר במעבר למחנה השמדה,
חשבנו שאולי מעבירים אותם לגרמניה ויהיה להם יותר טוב.
בסופו של דבר הגרמנים השאירו בגטו 2000 איש וביניהם היינו אנחנו. האנשים שהושארו בגטו היו כאלה שהיו להם אישורי עבודה, כמו הורי ואחי.
בשלב זה הגטו שחוסל צומצם בגודלו לשלושה רחובות ונקרא משלב זה ואילך "הגטו הקטן". התגוררנו באחד משלושת הרחובות שהוגדרו כ"גטו הקטן" כך שלא נאלצנו לעבור דירה.

כעת נותרו פחות מחמישים ילדים בגטו וביניהם אני ולילי מינץ.
למעשה, זהו השלב שבו אני ולילקה הכרנו אחת את השנייה והפכנו לחברות. דרכינו הצטלבו החל מחיסול הגטו ב- 1942 ועד להירצחה של לילקה ב- 1943.
 

סוף דבר


מהסיפור הזה שסיפרה לי צילה, הסקתי שלילי הייתה ילדה מאוד מיוחדת, מוכשרת, שקטה, בוגרת, אחראית ומסורה.
אהבה לנגן ולשיר, הייתה מוקפת חברות וגם כנראה שסבלה לא מעט ממחלתה של אמה.
 
חיי הגטו והמלחמה לקחו את ילדותם של כל הילדים בגטו. הילדים הפכו להיות אנשים קטנים ובוגרים לגילם, וכך גם לילי.
 
אני רואה לנגד עיני את לילי. אני מרגישה שסגרתי מעגל , זה מאוד חשוב לי .
 
אני מאוד מודה לאנשים שעזרו לי לעשות את זה. תודה מיוחדת כמובן לצילה ליברמן, זיכרונה לברכה, אשר בזכותה אני יודעת כעת מי היתה לילי מינץ.
 
תודה להוריי  על התמיכה  
ושוב- ליהודה ירון- תודה רבה!
 
לילי היתה בת 7 ואני בת 11. אנחנו, חבריה ומכריה של לילי, קראנו לה לילקה. למעשה אף אחד לא קרא לה לילי. 
נשארנו מידי יום ב"גטו הקטן" שבו נותרו כאמור פחות מחמישים ילדים כאשר טווח הגילאים היה מגיל שנה עד 13.
התחברתי לשלוש/ארבע בנות שאיתן ביליתי את ימיי בגטו.  
אחת הבנות, דנקה  שמה, היא זו שהכירה לי את לילקה.  דנקה סיפרה לי שלילקה היא ילדה מסכנה שאמה בדיכאון. אנחנו קראנו לזה "הלם קרב".
 
לילקה היתה בת 7.  
פניה מתרחקים ממני אט- אט, אך זכור לי שהיא היתה ילדה יפת תואר, בלונדינית, בעלת עיני תכלת עצובות. היא היתה בת יחידה להורים שהיו אמידים מאוד לפני המלחמה.
 
האם הייתה פסנתרנית מפורסמת וזמרת אופרה. אביה עבד, לא זכור לי במה.
אמה של לילקה כנראה איבדה את שפיות דעתה וישבה כל היום ליד החלון בדירה, כמו פסל, לא הוציאה מילה מהפה ורק בהתה החוצה כל הזמן.
על לילקה הוטל לשמור על אמה כשאביה היה בעבודה. זכור לי שהיתה משכנעת ומשדלת אותה לאכול בעזרת ליטופים ודיבורים מרגיעים.
 
את הסיפור על איך אמא של לילקה איבדה את שפיותה, שמענו אחר כך- היא, בעלה ולילקה עצמה היו על הרכבת שאמורה הייתה לצאת מגטו קיילצה לטרבלינקה.  אחד הגרמנים שראה אותה אמר לה "את, רגינה מינץ – רדי " הגרמני שזיהה את אמה של לילקה כאומנית מפורסמת למעשה הציל אותה, אך מאז, רגינה מינץ לא דיברה ונכנסה למצב דכאוני.
 
בשל מצבה של האם, לילקה  לא יכלה לצאת מהבית כי הוטל עליה להשגיח עליה, לכן אני ועוד 2 חברות- דנקה ואירנקה  היינו מגיעות אליה לשחק.
 
בתחילה נרתענו מעט מהאם אך מהר מאוד הבנו שזה מצבה. נהגנו לפטפט, לצחוק ולשחק. לילי ניגנה יפה בפסנתר. זכור לי שבחגים שהיינו זוכרים, היינו באות אל לילי והיא היתה מנגנת לנו שירי חג ושרה בקולה הערב שהיה כשל אמה. לילקה שאפה להידמות לה. "אני אהיה זמרת אופרה כמו אמי". היא היתה אומרת ומסתכלת על אמה, אך שום תגובה לא באה.
 
אחד המשחקים האהובים עלינו היה קרב תרנגולים.
היה אירוע אחד שאני זוכרת היטב – פעם הפלתי את לילי בקרב תרנגולים ואז אמא שלה, שכנראה חשבה  שמישהו עושה רע לבת שלה, קמה ונתנה לי סטירה מצלצלת. לילקה, שהיתה רק בת 7, חיבקה את אמה והסבירה לה שזה בסדר, זה רק משחק. בהתחלה נבהלתי, אבל הבנתי שזה מצבה ושזאת לא אשמתה.
 
יום אחד, כשנה לאחר חיסול הגטו, הכריחו את כל היהודים שנותרו ב"גטו הקטן" להגיע עם חפציהם לפנות בוקר למגרש הגדול בגטו שנחשב על ידינו, תושבי הגטו,  ל"מגרש המוות" וזאת משום שבמגרש זה שצורתו היתה מלבן ארוך, רוכזו שנה קודם לכן כמעט כל תושבי הגטו ויצאו בטרנספורטים לטרבלינקה.
במגרש זה נרצחו יהודים רבים כי כל מי שהעז לסובב ראשו, נורה.
 
זכור לי שבאותו בוקר,הובילו אותנו לאותו מגרש ואנחנו רעדנו מפחד! המגרש היה מלא בחיילים גרמנים וכלבים שלא הפסיקו לנבוח.
 
אחד החיילים הבכירים החל לקרוא בשמות של היהודים והורה להם לעבור לצד השני של המגרש, אבל בלי הילדים.
 
כשהגיע הזמן של המשפחות עם הילדים לעבור, הפרידו את הילדים בכוח מהוריהם וגררו אותם לבית לבן שהיה צמוד למגרש.
 
צפינו במחזה הנורא, כשעדיין לא קראו בשם משפחתנו. אמי, שתמיד באה מסודרת לכל מקום, ספגה מהאודם שלה על האצבע ומרחה לי על הלחיים, ושמה לי מטפחת על הראש כדי שלא אראה כילדה קטנה.
 
למרות זאת, הם הבינו שאין לנו סיכוי לעבור יחד, והם אמרו לי "בואי צלינקה, אנחנו נלך לבית הלבן יחד איתך.". אחי, שכבר עבר לצד השני וראה שהורי מתקדמים איתי לכיוון הבית הלבן, מיד זינק ועבר אלינו חזרה, ושאל את ההורים שלי- "למה אתם הולכים איתה ומשאירים אותי לבד??" הורי פשוט לקחו את ידו וכך כולנו הלכנו עד שהגענו לשומר.
 
אבי ניסה בכל זאת את מזלו, וביקש מהשומר שייתן לו להעביר גם את שני ילדיו ל"צד הטוב"- הצד של האנשים שהולכים לעבוד.
השומר שאל "בני כמה?" ואבי שיקר לו באומץ- "15 ו-17" למרות שאני הייתי רק בת 11 ואחי הגדול היה בן 14. הגרמני עשה תנועה עם האגודל כאומר- "עברו", וכל העת לא הרים את ראשו ולא הביט בי. עברנו. לא האמנתי למזלי הטוב!
 
ברגע שעברנו היינו חייבים להסתדר בחמישיות, כמו חיילים.
אנחנו היינו רביעייה, אז מישהי סידרה איתנו חמישייה, כך שאני הייתי באמצע, בין 2 מבוגרים מצד אחד ושני מבוגרים מצד שני. ברגע ההוא, חבר של אחי שעמד בשורה מאחורי שם לי תיק מתחת לרגליים ואמר לי "עלי על זה ואל תשאלי שאלות". עשיתי את מה שאמר. וזה הציל את חיי.
 
אחר כך, בא חייל אחד והוציא את הילדים שהתחמקו לחמישיות של המבוגרים.
כל העת שמענו צרחות איומות מהבית הלבן- "אמא! אבא!" , ההורים בכו בשקט ולא יכלו לעשות דבר.
אני חשבתי על חבריי שהיו בפנים וידעתי מה צפוי להיות גורלם. תמימים לא היינו.
 
והנה, שורה לפניי, מסובבת את ראשה אליי- לילקה! "הו לילקה, כמה טוב שגם את כאן! את חייבת לחיות!" לילקה חייכה אליי חיוך קטן ושפתיה לחשו דבר מה, נדמה לי שזאת היתה תפילה. עיניה העצובות הזכירו לי עכשיו את עיניה של האם המלנכולית.
 
לפתע פתאום, בא אחד החיילים הגרמנים, תפס אותה בבגד בכוח וניסה למשוך אותה החוצה, והיא הפילה את עצמה על הרצפה.
אימא שלה ראתה מה מעוללים לבתה, ניגשה לגרמני והתחילה לסובב לו את הכפתור הנוצץ שעל חליפתו. הוא כעס וכבר הוציא אקדח לירות בה, אך בעלה, אביה של לילי, חצץ בינה לבין הגרמני והסביר לו שהיא חולה בנפשה, היא לא התכוונה. הגרמני החזיר את האקדח לחגורתו, תפס שוב בלילקה וגרר אותה על הרצפה לכל רוחב המגרש, עד לבית הלבן תוך שהיא  זועקת וצורחת, אבל לא "אבא! אמא!" כמו כולם, היא כנראה ידעה שהם לא יכולים לעזור לה. היא צעקה לו "אתם לא יודעים רחמים?!" ו- "אני יודעת לעבוד!!!" .
 
זה לא עזר, ובסופו של דבר גם היא הוכנסה לבית הלבן. וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.
 
מכאן, יותר מאוחר, לקחו אותם במשאיות לבית העלמין וירו בהם שם."
 

מאת איציק סימון

סיפורה של לילי מתחבר איכשהו גם אלי.
 
גדלתי באור עקיבא ובכפר הנוער אלוני יצחק. כשהיינו ילדים, אמי, פלורנס סימון ז"ל נהגה לקחת אותנו בחופש הגדול להצטייד ולרכוש ספרי לימוד וכלי כתיבה בחנות ידועה לתושבי חדרה וסביבתה: ליברמן ספרים. בעלי החנות היו צילה ליברמן ז"ל  ובעלה.
 
מסתבר שפגשתי את האישה הזו  לא פעם, בלי שידעתי, חשבתי או תיארתי לעצמי איזה סיפור חיים היא אוצרת בתוכה, מה היו חייה ואיך שרדה, עד למפגש אצלה בבית בקרני שומרון, לשם עברה בערוב ימיה כדי לגור בקרבת נכדיה.

תפנית נוספת בליקוט מעט מידע על הנפשות הפועלות-
ראו קישור כאן
 

אפילוג 

 

צילה ליברמן מספרת את סיפורה של לילי (לילקה) מינץ

שמות הילדים שנרצחו בקיילצה,  בליל מ- 29.5.1943
 
  1. איזנברג לולק- 5
  2. אלקס לאה- 11
  3. בוגאיר פרד- 5
  4. בורנשטין מנחם- 12
  5. בורנשטין חנה- 10
  6. ברקוביץ' מנוס- 7
  7. גולדבלום אהרן- 1.5
  8. גולדבלום יאשיהו-7
  9. גולדברג זולה- 2
  10. גורביץ' זיגמונט- 3
  11. גרוסברג פולה- 10
  12. גרויברד שרינקה- 5
  13. גרינברג זאב- 4
  14. גרינברג יוסף- 7
  15. הופמן אניה- 8
  16. ווינברג פליוש- 2
  17. וולד ליפרנט קרול- 1.5
  18. זויברמן פימוש- 1.5
  19. זילברשטין דורה- 12
  20. זילברשטין מיליושה- 5
  21. חמילנצקי ישראל- 3
  22. חמילינצקי רוזיה- 4
  23. חרסון מיאטק- 2
  24. יזוויצקי אסתר- 13
  25. יזוויצקי חנה- 9
  26. יזוויצקי שמואל- 10
  27. כתריאלביץ' רישיה- 8
  28. לדרמן שרינקה- 4
  29. לנדר מינה- 9
  30. לקס שרינקה- 6
  31. מינץ לילי- 7
  32. מנדלבוים חוה- 5
  33. ספיר מרצל- 3
  34. פינמסר צשיה- 5
  35. פראנצק- 14
  36. פרושובסקי אירנה- 7
  37. פרידמן יצחק- 5
  38. ציפרוס ברוניק- 7
  39. קלינברג דוד- 5
  40. קלינברג חנה- 11
  41. קרבל ג'יזלה- 1 ורבע
  42. רוזנצוויג ג'יזלה- 5
  43. רוזנצוויג יאנושיק- 6
  44. רייטר זושיה- 7
  45. רכט מנחם- 5
 יהי זכרם ברוך.
 
 
 
 

החיפוש אחרי לילי מינץ