משולחנם של ג'ון גבע, הדר - עורכי דין
האם פריצת מי תהום באתר בנייה היא בגדר "מקרה ביטוח"?
ג'ון גבע ושלומי הדר – עורכי דין ומגשרים
בבית המשפט העליון נדון ערעור וערעור שכנגד של איילון חברה לביטוח בע"מ ("המערערת" – "המשיבה בערעור שכנגד" – "איילון") כנגד מליבו חברה לבנייה בע"מ ("המשיבה" – "המערערת בערעור שכנגד" - "מליבו"). פסק הדין ניתן בנובמבר 2017 מפי כבוד השופטים י' דנציגר, נ' הנדל וע' פוגלמן.
עובדות המקרה: הערעור נסוב סביב עבודות שביצעה מליבו לבניית כביש תת קרקעי במהלכו פרצו מי תהום לאתר הבנייה התת קרקעי, הציפו אותו וגרמו להוצאות ולנזקים שונים.
טענות הצדדים: מליבו טענה, כי הוצאות ונזקים אלה מכוסים בפוליסת הביטוח שאותה רכשה מחברת הביטוח איילון – המערערת והמשיבה שכנגד – המבטחת.
מליבו סברה, כי לא הוטל עליה למנוע כל פריצה וחלחול של מי תהום באשר הם, וכי לא נצפה מראש כל תרחיש חדירת מי תהום לחפירה, חריג ככל שיהא. מי התהום שהציפו את האתר היו מסוג מיוחד ועוצמתי, שלא היה צפוי להיות בקרקע גם לפי ההערכות המוקדמות, וכי פעולות השאיבה והאיטום שאותן נדרש היה לבצע לפי תנאי המכרז שבו זכתה לא היו יכולות למנוע את חדירת מי התהום והצפת האתר.
איילון טענה מנגד, כי כלל לא ארע מקרה ביטוח שבהתרחשותו זכאי המוטב לתגמולי ביטוח ואין היא חבה בתשלום ההוצאות והנזקים השונים שנגרמו למליבו.
איילון טענה בהקשר זה, כי מליבו נטלה על עצמה לשאוב כל מי תהום שיימצאו בקרקע, ולכן כל סיכון הקשור בפריצת מי תהום לחפירה והצורך לשאבם מוטל עליה, מבליה שהדבר יעלה לכדי מקרה ביטוח. כמו כן, טענה איילון, כי "מקרה ביטוח" מוגדר כנזק שאינו צפוי מראש, וכי התרחיש של הצפת אתר העבודות במי התהום היה צפוי, ולפיכך אין הוא מכוסה על ידי הפוליסה.
הכרעת בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קיבל את עמדתה העקרונית של מליבו, ופסק לזכותה תגמולים בגין מרבית ראשי הנזק שתבעה.
איילון הלינה בערעור על עצם אחריותה ועל גובה הנזק ואילו מליבו הלינה על חלק מרכיבי תביעתה שנדחו.
פסק הדין של בית המשפט העליון: נקבע, כי לב המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה, האם פריצת המים לאתר העבודות היא בגדר "מקרה ביטוח" לפי החוזה שנכרת ביניהם.
לשאלה זו שני פנים: פן אחד הוא פירוש החוזה – מהם המקרים שעולים לכדי מקרה ביטוח. פן שני הוא השאלה העובדתית: מהי הסיבה לפריצת מי התהום לאתר הפרויקט שביצע מליבו? האם מדובר באירוע חריג לפי הנתונים שהיו ידועים בעת כריתת החוזה, או שמא מי התהום שחדרו לחפירה אינם אלא אותם מים שמליבו התחייבה "להשפיל" באופן שיאפשר את ביצוע עבודות הבינוי התת קרקעיות כאשר הקרקע יבשה ממים, ושלקיומם העקרוני הייתה מודעת?
בית המשפט ציין, כי חוזה מבטא, בין היתר וככלל, את האופן שבו חילקו הצדדים את הסיכונים השונים ביניהם. כך בצורה מובהקת יותר ביחס לחוזה ביטוח.
חוזה כזה נועד להתמודד עם חלוקת סיכונים במסגרתו נוטלת חברת הביטוח על עצמה את הסיכון להתרחשותם של מקרי הביטוח, ואילו המבוטחת נוטלת על עצמה את הסיכון שבגרימת נזקים שאינם מכוסים על ידי הפוליסה. במלאכת פרשנות החוזה יש לבחון מהם הסיכונים שנטל על עצמו כל אחד מהצדדים.
עיקר הקושי בתיק נעוץ בפן השני – מהי הסיבה לפריצת מי התהום לאתר הפרויקט שביצע מליבו. בסיס למחלוקת הפרשנית בין הצדדים מצוי בהגדרת "מקרה ביטוח" לפי החוזה: "אבדן או נזק פיזיים פתאומיים ובלתי צפויים מראש באתר העבודה לפרויקט או לחלק ממנו, וזאת מסיבה כלשהי אשר אינה מוחרגת על פי פוליסה זו".
תנאי הכרחי לחיוב המבטחת בגין ההצפה שארעה והנזקים שנגרמו הוא היותם "פתאומיים ובלתי צפויים מראש" והשאלה היא, האם האירועים מושא הערעור היו פתאומיים ובלתי צפויים, אם לאו.
בית המשפט דחה את פרשנות איילון, לפיה בהיבט של מי התהום גם הבלתי צפוי נחשב לצפוי. אין בלשון החוזר כל תמיכה לפרשנות לפיה מליבו נטלה על עצמה את הסיכון לכל חדירת מי תהום, ולו חריגה ונדירה ביותר. לעומת זאת, לשון החוזה מתיישבת עם פרשנות מליבו, לפיה היא נטלה את הסיכון רק ביחס לחדירת מי התהום שנדונו במפורש בעת כריתת החוזה, אך לא ביחס לתרחישים חריגים ונדירים של פריצת מי תהום לאתר הפרויקט.
בית המשפט העליון ציין, כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי, בדבר קבלת חוות הדעת של מומחי מליבו, נטועות היטב בתשתית העובדתית שהוצגה. בית המשפט המחוזי קבע, כי העבודות שביצעה מליבו להשפלת מי התהום עמדה בסטנדרטים הנדרשים, ואין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי בנדון.
מסקנת בית המשפט העליון, כי הגורמים המקצועיים הרלוונטיים סברו, כי העבודות שבוצעו להתמודדות עם קיום מי התהום עמדו בסטנדרט המקצועי שנקבע, ואם בכל זאת פרצו מים – באופן משמעותי והרסני – יש לייחס זאת לאירוע חריג שלא היה צפוי בעת תכנון וביצוע העבודות. לפיכך, אירוע פריצת המים עולה לכדי "מקרה ביטוח", הנכלל בפוליסת הביטוח שבה אחזה מליבו.
סופו של דבר, בית המשפט דחה את הערעור ואת הערעור שכנגד ללא צו להוצאות.
