בית המשפט דן במעמדו של מפקח הבניה וחבותו

בבית משפט השלום בבאר שבע ניתן פסק דין (מאת כב' השופטת מיכל וולפסון) בתובענות הדדיות שהגישו א. טייב הנדסה בע"מ ('טייב') וחברת מ.ת.ר מפעלי תעשיות רכב (1999) בע"מ ('מתר') שדן, בין היתר, במעמדו של מפקח הבניה מבחינה משפטית.
על פי פסק הדין, המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת משמעות הפיקוח והיקף חבות המפקח מבחינה חוזית ונזיקית.

ההסדר המשפטי לגבי הפיקוח העליון, כפי שהוגדר בתקנה 4 לתקנון התכנון והבניה (פיקוח עליון על הבניה), תשנ"ב-1992, קבע, בין היתר: "מעקב אחר בדיקות מעבדה מאושרות הנדרשות לפי כל דין שיועברו אליו בידי הקבלן הראשי או בהוראתו".

לטענת ב"כ טייב, המפקח אינו קבלן הביצוע, ולכן אינו חב בחובות החוזיות של קבלן הביצוע לטיב ולאיכות הבניה, וכך גם בהתייחס לעוולת הרשלנות. הטענה שנטענה, כי ליקויי הבניה שנמצאו לשיטת מומחה מתר, הם ליקויים של ביצוע, ולא ליקויים של פיקוח.

בית המשפט ציין, כי על פי החוזה שכרתו הצדדים, מתר נטלה על עצמה שורה של סוגיות ברמה התכנונית, לרבות תכנונים של מבנים, דרכים, מערכות שונות ופיקוח עליון. בהצעה נקבע, כי "הפיקוח יבוצע ע"י נציג או גוף מטעם היזם", "פיקוח צמוד בכלל המקצועות באחריות המזמין".

לפי פסק הדין ממסמך ההצעה בין הצדדים לא ניתן היה להבין מיהו "היזם" ומיהו "המזמין". בית המשפט ציין, כי לא ברור האם המפקחים בשטח היו מפקחים פרטניים לתחומים מסוימים ברמה של "פיקוח עליון", כפי שהוסכם, או מפקחים צמודים בשטח.

בית המשפט ציין, כי עילת התביעה כנגד טייב היא רשלנות. ליקויי רצפת הבטון הנטענים אינם מבססים את העבודות המצביעות על המעשה או המחדל של טייב. לאור החלוקה בין חובות הקבלן וחובות הפיקוח אין קישור בין הבדיקות לבין התרשלות.

בית המשפט לא השתכנע מחוות דעת המהנדס שקבע, כי הבטון אינו בחוזק שדרש הקונסטרוקטור. זה הרכיב, שאילו היה מוכח, היה מעביר את הנטל להציג ראיות נגדיות לכתפי טייב.

בהיעדר הוכחת העובדות, לא השתכנע בית המשפט שטייב כמפקחת התרשלה לגבי חוזק הבטון – שבתחום חבותה כמפקחת. לכן, נדחתה הטענה לרשלנות לגבי חוזק הבטון.

בית המשפט קבע, כי מתר לא הוכיחה, שהפיקוח מסיים את החשבון עם הקבלנים, ולא הוכיחה את תוכן "הפיקוח הצמוד". מתר אף לא הרימה את נטל הבאת הראיות, כי טייב אישרה את החשבון הסופי של הקבלן.

לנוכח העובדה, שעיקר הנזק הנתבע הוא ביציקה של רצפת הבטון, לא הוסבר היכן היה הכשל בכלל, ושל טייב בפרט.

נקבע, כי היותה של טייב מפקחת מטילה עליה חבות מושגית וחבות קונקרטית, אך יש לפרט את העובדות – התוכן – של כל חבות. לא די, כפי שנעשה בהליך נשוא פסק הדין, להצביע על העובדה שטייב הייתה המפקחת, וכי נמצאו ליקויים בביצוע יציקת הבטון.

במקרה זה לא הוצגה מסכת עובדתית שמצביעה על התרשלות המפקח בביצוע תפקידו ונוכח העובדה, כי יתרת הליקויים נשוא חוות דעת המהנדס, הם פועל יוצא של עבודת הקבלן, לא מצא בית המשפט, כי לגביהם קמה עילת תביעה נגד טייב. מתר לא הוכיחה, כי הליקויים הם פועל יוצא של כשלי פיקוח.

נקבע, כי היה על מתר להוכיח לגבי כל ליקוי במה התרשלה טייב.
וביחס לטענה, כי ההתרשלות הייתה באישור חשבונות מול כתב כמויות בלי לבדוק איכות נקבע, כי לא הוכח כי היה על טייב לבדוק גם את איכות הבניה מעבר לחובתה הסטטוטורית לבדוק את הבטון. בית המשפט הדגיש, כי לא הוכח מקור חוזי או חקיקתי או אף לפי הפסיקה שהטילה את החובה לאותה בדיקה על טייב ודחה לבסוף את התביעה נגד טייב.

אם כן, במקרה זה עילת התביעה נגד המפקח לא התקבלה, בין היתר, בשל אי עמידה בנטל ההוכחה ואולם, עניין זה מעלה שוב סוגיה לא פשוטה בשאלה, מהי חבותו של מפקח במהלך בניה. כאשר מחד, יש המנסים לטעון, כי ליקוי בניה משמעו ליקוי בפיקוח ומנגד, כי פיקוח לא מחליף את הקבלן או ספק החומר הרלבנטי וחבותו יכול שתהיה בלקות בתהליך בדיקת תוצאות העבודות. 

​